אופניים מעץ

אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ, אני חיי בו עד היום ואין לי כל כוונה לעזוב.
אני מקוה שגם ילדי יבחרו לחיות פה.
אחרי שיתבגרו ,יסתובבו קצת בארץ ובעולם, אני מאמין שהם ירגישו את המשיכה והחיבור שאני הרגשתי כל חיי למקום הזה.
כשהייתי ילד הקיבוץ היה מקום צנוע מאוד והאנשים סביבי היו בעיקרם אנשים צנועים .
לרב האנשים לא היו אמצעים חוץ מאלו שסיפק הקיבוץ ולאלה הבודדים שכן היו אמצעים מבחוץ אף אחד מהם לא נהג להתפאר ולנפנף במה שיש לו יותר מאשר לאחריםמסלול רכיבת אופניים מעץ .
להיפך, מי שהיה לו יותר נהג להסתיר זאת, לפחות אצלנו במשפחה אסור היה לדבר על זה שסבא יעקב הוא קבלן עבודות עפר עמיד למדי.
כאשר חגגתי בר מצווה קנה לי סבא יעקב אופני מירוץ “פג’ו” יפיפיות.
אופניים שכמותן לא נראו בקיבוץ עד כה ובודדות כמותן נראו בארץ.
אמא שלי סירבה לקבל אותן ,היא אמרה שזה יותר מידי לילד כמוני ושלא יראו את המתנה היקרה בעין יפה בקיבוץ, היא דרשה שהוא יחזיר את ה”פג’ו” ויקנה אופניים זולים יותר.
לשמחתי סבא התעקש ואמר שהוא לא מספיק עשיר בשביל לקנות דברים זולים.
לפיכך ה”פג’ו” נשארו .
אבל אמי הקשיחה ליבה ונעלה אותן במחסן לתקופת צינון.
היה לה קשה לראות אותי מסתובב עם נזם זהב כזה בשבילי הקיבוץ.
כעבור מספר שבועות היא התחילה לאפשר לי לצאת לרכוב על האופניים, אבל רק לדקות ספורות ורק בשעות שבהן שבילי הקיבוץ ריקים מאדם.
מה הקשר בין אופני ה”פז’ו” שלי ובין בניית פרגולות עץ, דקים מעץ וגגות רעפים ?
אופני ה”פז’ו” שלי היוו את תחילתו של סיפור אהבה ארוך שנים שאני מנהל עם תחום האופניים.
שנים רבות אחר כך חזרתי מארצות הברית אחרי כארבע שנים בהן חייתי ,עבדתי וטיילתי בצפון אמריקה.
במהלך אותן שנים התחזק הקשר שלי עם ענף האופניים שהפכו לחלק משמעותי בחיי.
בארצות הברית היה כבר התחום מפותח מאוד ובמקומות רבים מחוץ לערים , ביערות ובפארקים ציבוריים ניתן היה למצוא שבילי אופניים שכללו מכשולי אבן, אדמה ועץ.
מקפצות, גשרים ומכשולים נוספים נבנו מעץ כחלק מרכזי בשבילי האופניים האלה.
כאשר חזרתי לארץ הבאתי את האופניים שלי איתי בתקווה להמשיך לעסוק בתחביב.
לצערי הבנתי מיד שפה אפשרויות הרכיבה בסגנון שבו רכבתי באמריקה ,מוגבלות מאוד.
על כן התחלנו, חבורה קטנה של רוכבים לבנות בעצמינו את השבילים שבהם רצינו לרכוב.
ואז זה קרה !
אחת עשרה שנים לאחר שסבא יעקב נפטר ,נעור בתוכי הגן האחראי על “עבודת העץ”.
הרגשתי את הדחף החדש זורם בעורקי מן הלב ועד לקצות האצבעות וגורם לתחושה של חוסר שקט .
היום כבר ברור לי שלהיות “איש עץ” זה מה שאני רוצה לעשות כל חיי אבל באותה תקופה זה לא היה מובן לי כלל.
התחלתי לבנות שבילי אופניים ומתקני עץ לאופניים ביערות סביב הקיבוץ .
נהגתי “לסחוב” קרשים מאתרי בנייה במבצעים ליליים נועזים .
השקעתי כל שעה פנויה בהעברת העצים ליער ובבניית המתקנים.
זה מילא אותי חדוות יצירה שכמוה לא ידעתי עד כה.
אט אט יצא שמם של השבילים שבניתי למרחוק , השמועה על הבחור שבונה שבילי אופניים הכוללים מתקנים מאתגרים מעץ עשתה לה כנפיים ורוכבי אופניים מכל הארץ התחילו להתענג על השבילים שבתחילה נשמרו בסוד ובהמשך הפכו לנחלת הכלל.
בשנת 2002 התקיימה תחרות אופניים רשמית ,ראשונה מסוגה בארץ.
התחרות נערכה ביער לא רחוק מהקיבוץ שלי ומארגני התחרות שהכירו את השבילים והמתקנים שבניתי גייסו אותי לבנות את השביל ומתקני העץ הרבים עבור התחרות.
מכאן והלך החל הכוון להיות יותר ויותר ברור עבורי.
פחות משנה אחר כך כבר בניתי את הדק הראשון שלי .
ובעקבותיו נפרץ הסכר .
כעבור שנתיים נוספות וכל עיסוקי הוא עבודות עץ.
ועל אותו דק ראשון שפרץ את הסכר ושבעקבותיו באו פרגולות ודקים מעץ לרוב , אספר בפעם הבאה.